תיאוריית ההיקשרות פותחה על ידי ג’ון בולבי, ( 1969 – 1982)

על פי תאוריה זו, קיים בנו צורך אוניברסלי, מולד לפתח קשר עם סמכות הורית, מטפלת, שתעניק לנו הגנה, ומענה לצרכים הפיזיים והריגשיים. הצורך הזה מתבטא כבר בשנים הראשונות לחייו של האדם. וממשיך ומלווה אותו לאורך כל חייו.

טיב ההיקשרות, עם דמויות משמעותיות בחייו הראשונים, בונה את מודל של מערכות יחסים בין הילד לבין העולם הסובב אותו. היא מעצבת את אופן ההתנהגות, דרך התגובה וההיקשרויות במערכות יחסים הבוגרות שלו.

כך למעשה, נוצרים “מודלים” דפוסים פנימיים שהוטבעו בו עוד בשלבי ילדותו.

המושג “היקשרות” מתיחס לקוד ההתנהגות שפיתח האינדיבידואל בשלבי חייו המוקדמים על מנת לשמר את יחסי הקרבה עם הדמות שיש לה את היכולת להתמודד טוב יותר עם העולם. על פי תאוריה זו מה שמניע את ההתפתחות האנושית הוא הקשר החברתי , ריגשי. (להבדיל מהתאורייה שפיתח פרוייד, על פיה, אנו מונעים מהדחפים הייצריים ופיזיים.)

“המודל הפנימי” הוא תבנית שהוטבעה באדם ואיתה הוא יוצא לעולם ועל פיה, הוא מקיים בו מערכת של יחסי גומלין. זהו מודל שמעצב את מערכת החברתית שלו, ואת  הקשריים הזוגיים שלו.

מורה שמלווה את התלמיד לאורך שנים,משמש כסוג של הורה. הוא מהווה דמות סמכותית, ומבחינה פסיכולוגית הוא יכול להשפיע על התלמיד ועל דפוסי העבודה הפנימיים שלו. תלמיד הלומד אצל מורה “קשוח” העובד בשיטת “מקל וגזר”, או מורה מקצועי, אך מנותק ממעורבות ריגשית, עשוי להפנים את מודל התקשורת הזה, ולהפכו לשיח פנימי – דיאלוג פנימי בינו לבין עצמו, ולדיאלוג חיצוני במערכות היחסים החברתיות שלו.

דיאלוג פנימי ביחסי הורה ילד– הורה שנוזף, מביע  חוסר סבלנות או הכלה, כלפי ילד שחושף רגישות כמו בכי, או פחד, ומצד שני מפאר את הצלחותיו והשגיו, יוצר אצל הילד, דיאלוג פנימי שמלווה אותו בבגרותו. כבוגר הוא עלול  לנזוף בעצמו ברגעי חולשה, ולהרגיש בעל ערך בכל פעם שישיג השג. דיאלוג כזה, ישמר את חוסר האיזון הפנימי.

כך גם המודל שנוצר ביחסי תלמיד מורה- מעצב את מערכת היחסים של התלמיד עם עצמו, עם הסביבה ועם תלמידיו הוא, כאשר לימים, יהפוך בעצמו למורה.

הדיבור הפנימי, שנגזר מהתבניות קוגניטיביות-רגשיות, מבטא את ציפיות האדם כלפי עצמו,כלפי האחר וכלפי הערך עצמו שלי ביחס לקשר. במיקרים של הזדהות עם מורה/הורה, במודל נוקשה של מערכת יחסים, עשוי הילד/תלמיד להמשיך דיבור פנימי נוקשה/שופט זה, מתוך תפיסה, שבדרך זו הוא מרוויח את הקשר שלו לעולם. גם אם זה נוקשה, יש מישהו או משהו שעדיין מגן עליו. הוא אינו נטוש, או דחוי. הדיבור הפנימי אומר, גם אם אלקה את עצמי בשפיטה עצמית, ההורה/מורה ישאר איתי.

למורה משמעותי ראשון יש כוח הטבעה חזק על התלמיד, וסגנון הדיבור הפנימישהוטבע, נמשך על פי רוב, גם כאשר מתחלף המורה.

(במיקרים של חווית ילדות של דחייה או נשיטה או התרחקות, האמון של הילד במערכת ההתקשרותית יתפוגג, הוא יפסיק לחפשהגנה אצל הדמות ההורית,המטפלת. ומערכת ההיקשרותית שלו עם האחר ועם עצמו תחלש. )

כדי לשנות הטבעה הרסנית או מעכבת בדיבור הפנימי של התלמיד,לא די בחשיבה חיובית. אין זה מספיק להפוך דדיבור שלילי בדיור חיובי. כיוון שהדפוס הוא חזק ומושרש, צריך לעקרו מהשורש.

שינוי של הטבעה של דיבור פנימי הרסני או מעכב יוצרת שינוי באבטיפוס של המנגנון החברתי-ערכי, שהאדם יוצר עם עצמו והזולת.

כדי לשנות  את המנגנון של הדיבור הפנימי באופן הוליסטי, שלם, יש לעשות זאת משני כיוונים:

מהחוץ אל הפנים, ומהפנים אל החוץ.

שינוי המנגנון של הדיבור הפנימי מהפנים, הוא באמצעות השאלה המדיטטיבית: מי אני? או מי זה שמדבר?

השאלות הנגזרות ממנה הן: האם אני המחשבה שלי? מי אני באמת?

שינוי המנגנון של הדיבור הפנימי מבחוץ הוא באמצעות הדיבור “הגבוה” שמגיע מ” בחוץ”המורה, או סמכות גבוהה חיצונית, הרואה את  הילד/תלמיד, רואה את הפוטנציאל הזוהר שבו, ומדברת  אל ההכרה העמוקה והאלוהית שבו, כך שומע הילד/תלמיד את עצמו בקול העצמי הגבוה שלו.

בולבי, סובר, שההבדלים הבסיסיים בין בני האדם נובעים מהבדלים במודלים הפנימיים שנוצרו אצלם.

מתוך תפיסה זו, אפשר לסכם, שכאשר  “הדיבור הפנימי”  הופך לדיבור העצמי האמיתי,  בתהליך השלמה דו כיווני: חוץ פנים, פנים חוץ. אנו זוכים למקומינו וקיומנו השלם, המסופק בעולם זה.

 

גילת סגל,מורה מנחה ומלווה.

תגובות

השארת תגובה