הפיוט: “אם ננעלו ” נכתב במאה ה17 על ידי רבי שלום שבזי.
הוא כתוב בעברית ותימנית, והוא פיוט מרכזי במסורת השירה של יהודי תימן.
ברמת הפשט הפיוט הוא האדרת האל והודיה לאל.
“אם ננעלו דלתי נדיבים דלתי מרום לא ננעלו.” ביטחון שלם וגמור בחסדו של האל.
ברמת הסוד, המשפטים הם מרכבות. גופיים שמיימים של אור.
השירה מרטיטה את הנשמה עד החלק העליון ביותר שלה.
זהו תהליך של עלייה והתחברות מתוך שימחה אל “יחידתי.”
(על פי תורת הקבלה, לנשמה חמישה חלקים: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה )
“דלתי מרום לא ננעלו”
העיקר כאן הוא הפניה למרום.
הנדיבים נמצאים במחשבה הטובה והחיובית.
המזל הטוב, נמצא ברקיע ובכוכבים,
אולם, המרום הוא מעבר לזה, בבינה האלוהית, שיוצרת דלת לאורות החוכמה להיכנס.
בהמשך הפיוט כתוב:
“גּוּפִי לִנְעָלְךָ שְׁלָל”
כלומר האדם קשור אל האל בשלשלת, בחבל.
זהו קשר בלתי ניתק, המוליך את האדם אל מקורו, ומביא ממקור זה אליו.
“גופי לנעלך שלל” יוצר חיבור הדוק בין הגוף לנשמה, ובין האדם ליוצרו.
הציר הזה מאפשר תנועה דו כיוונית ברורה של כוחות אור.
“גופי לנעלך שלל” היא הכרה באנרגיה הדומיננטית. מתוך חיבור להכרה זו מגיעים מאורות רבים, ההולכים ומצטרפים, כחרוז לחרוז בשרשרת.
בחייו האישיים של המשורר, התדרים של אנרגיה מצטרפת היו פעילים ומוכרים. הוא נקרא בפי יהודי תימן: ” גאון בני תימן,”
הרבה אגדות נרקמו סביבו וסביב ידיעותיו והשגותיו המטאפיזיות. מצד שני, הוא היה איש עבודה ש התפרנס מאריגה, וביתו היה פתוח לכל.
בכדי לעורר תדרי אור, כוחות אור אלוהיים, המצטרפים למאורות גדולים של יופי, הודיה ושירת הלל לתודעת רבים, יש להיות פתוח ל”רצוא ושוב.”
(רבי שלום שבזי מציין מושג קבלי זה בשירו. )
“רצוא ושוב” אומר שאתה מתייחד עם הדבר ברוח, ואז הוא יורד לגוף, לחיים הארציים.
“גופי לנעלך שלל” הכוונה היא שאין נתק בין אדם לאלוהיו. זהו הסכם מתמשך ויציב בין הצדדים.
תהלוכת אור רציפה של אור.
על קו זה יופיעו ויתגלו כרובים, ומלאכים וחיות קודש ראשונות. – (חיות הקודש מתוארות במעשה המרכבה) וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק (יחזקאל א, יד).
החבל “השלל” הזה, הוא הערוץ העובר דרך כל גופי התודעה עד לאינסוף. כלומר, זה ה “רצוא ושוב.”
הוא נדמה כהפכים: רצון לצאת מעבר, אל הלא ידוע, ומהלא ידוע חזרה אל המציאות.
מהפוטנציאל הרוחני עד למציאות הגשמית . מעלה מטה.
“רצוא ושוב” הנו ציר שפותח לנבואה.
התעלות,דבקות וירידה מטה. להורדת השגות הרוחניות למציאות, לעולם המעשה.
זו התנועה הפנימית והתמידית של האדם הרוחני, ששואף לאחדות ולייחוד האלוהי.
“רצוא ושוב” הוא גם תדר של מהירות. המהירות שבה האדם יגיע להשתוות הצורה המלאה עם בוראו.
היא כרוכה בהסכם פנימי של הנשמה.
מרכבה של “רצוא ושוב” היא גם באמצעות 22 האותיות העבריות.
התכנסות מהאותיות החיצוניות: אלף ותף עד לאותיות הפנימיות : כף למד.
כלומר מ – “את” עד ל “כל” ובחזרה. החוצה פנימה פנימה החוצה. שאיפה נשיפה וחוזר חלילה: את כל
דרך נוספת ל”רצוא” היא הגיית האותיות בסדר ישר: א, ב, ג…
ו”לרצוא” הגיית כ”ב האותיות בסדר הפוך: ת,ש, ר, ק…
מושג ‘רצוא ושוב’ (להלן: רו”ש), נזכר לראשונה בפתח ספר יחזקאל, ולאחר מכן נזכר בספר היצירה: “ואם רץ לבך שוב למקום” כפקודה לחזור לגוף, למציאות, לחיים.
בעיני הרוח אפשר לראות מרכבה הבנויה בפאת בסיס שהיא “גופי לנעלך שלל” ושולחת קווים תלת ממדים של “רצוא ושוב”.
מרכבה, המביאה לחומר מתוך ייחוד בין הזכרי והנקבי. התחתון והעליון, ויייחוד של זכרי ונקבי בתחתונים ובעליונים.
מצד אחד האלוהות היא ממלאת הכל, ומצד שני האלוהות היא בכל.
(“מציאות בכל” רואה את הפרטים. ולכן היא נתפסת כנפרדת. מציאות שהיא הכל . כוללת את הפרטים ואת ההחלל ואין דבר שמחוצה לה. )
האדמו”ר הזקן, מייסד שיטת חסידות חב”ד כותב בנושא: “רצוא ושוב” (רו”ש)
שיש שתי סוגי אהבות: “אהבה כמיים” שזו אהבה של החיים. אהבה של עולם ותקשורת בינאישית,
ו”אהבה כרשפי אש” אהבה סוערת, רושפת, שרוצה לצאת מעבר למערכות יחסים גשמיות, תשוקה חסרת שליטה.
אומנם, המשיכה שלנו היא אל ה”רצוא” מעלה. כמיהה אל החופש חסר הצורה,
אך העיקר, הוא מציין, הוא ה”ושוב”. טוב ונכון יותר להמשיך חיים עליונים אל החיים התחתונים.
כלומר לאור חווית הרצוא, לחיות את החיים האישים והחברתיים.