יוגה היא מערכות יחסים. זו הזמנה לראות ביוגה תרגול של מערכות יחסים לא רק בינינו לבין הגוף, אלא מערכות יחסים בין האברים השונים בגופינו.
יתר על כן, זו הזמנה להתבונן באברים כאותיות.
הכל כתוב בחלל הגוף, ומכיון שהחייץ הוא אשליה, הכל כתוב גם מחוץ לגוף.
היקום הוא ספר נוצר ומייצר צרופים, פסוקים ויחסים בנצח.
בתוך כך, אנו מחויבים לפתח התבוננות מקודשת, כלומר אמיתית, במערכות היחסים.
כאמור, מערכות יחסים פנימיות, משקפות מערכות יחסים חיצוניות. מערכות היחסים בין האברים השונים בגופינו, מיצגות את מערכות היחסים בחברה, ובין בני האדם. כאשר מתחוללת מלחמה בחוץ, מתחוללת מלחמה בפנים ולהפך.
מתרגל היוגה המתחיל לומד לפתח בשלב ראשון מודעות כללית אל הגוף. הוא לומד להקשיב למערכת היחסים שלו עם הגוף הפיזי. הוא לומד את עצמו אל מול תפקוד הגוף. אני והגוף. ככל שהוא מעמיק בתרגול , הוא לומד לזהות את מערכות היחסים הפנימיות בין האברים השונים בתוך הגוף. התפקיד של האני הופך שולי. האני מפנה מקום לדינמיקה פילאית המתרחשת ביקום הגוף.
תחילה הוא נעשה ער למערכות יחסים בין האיברים החיצונים הגדולים. לדוגמא: השפעת מנח כף הרגל על מנח האגן. בהמשך המודעות מתרחבת לדיאלוג המתקיים בין האברים החיצונים הקטנים והעדינים יותר. עם הזמן, מתפתחת רגישות למערכת היחסים בין האיברים הפנימיים לדוגמא: “דיאלוג” בין הסרעפת ללב.
השיח, הדיאלוג, מתקיים ברמות שונות: בין אברים לבין עצמם, בין אבר למערכת, או בין מערכת למערכת. לדוגמא: מערכת יחסים בין מערכת השריר לבין מערכת הנשימה. או מערכת השתן למערכת השריר. או מערכת העור למערכת הנשימה וכו’.
בהבט האנרגטי רוחני, עבודה ברמת המערכות היא בבחינת “שמע ישראל”. הקשבה להדרכה הגבוהה, הקשבה למערכת שרואה את התמונה הגדולה. התמסרות להדרכה שפועלת כסמכות יודעת. הקשבה למערכת גבוהה, הפועלת בחיבור ובזרימה עם החוקיות הטבעית. יוצרת, מניעה ומפעילה.
כאשר התודעה מחוברת למערכת היחסים בין האברים השונים, מתחדד החיבור לדרך שלנו, כמו להצעיד אותנו בשביל על גבי האבנים בדרך המדויקת עבורנו. האברים מראים לנו מאין אנו באים ולאן אנו הולכים. הם מובילים אותנו מההתחלה לסוף, מהכניסות הראשיות ליציאות. הם מראי הדרך.
האברים משולים לאותיות. חיבור הרמוני בין האברים הוא כמו כתיבת פסוקים. חיבור של שלום בין האיברים, כותב בחלל הגוף פסוקי קודש המניעים את תפילתנו, תנועתינו, הבייתה למקור ההויה.
על מנת שיהיה חיבור של שלום בין האברים, כדי שיובילו אותנו למחוז חפצינו, צריך שהאברים יבינו האחד את השני.
על האברים לשוחח,לתקשר תקשורת בונה, תקשורת מקרבת, כדי שיוכלו להצטרף,אם לא כן, תהיה אי הסכמה, יהיה בלבול קונפליקט,קטטה, ואף חולי.
מתי מתרחשת התקוטטות?
כאשר כל אבר נוהג באופן עצמאי, כאילו איננו נועד לשרת דבר גדול ועצום ממנו.
האות הבודדת משרתת את המילה, והמילה את הפסוק, והפסוק את הפיסקה וכן הלאה…הכל מצטרף ליצירה בגוף ובכתב. ובכתב הגוף.
אין חיצוני ליצירה.
ומה כותב המקובל והנביא רבי אברהם אבולעפיה בנושא?
“וזה שאם האברים היו מבינים זה לזה היו עוזרים זה לזה עזר גדול עד שלא היה שם דרך לחולי ולא היו היסודות מתקוטטים ואולי לא היה שם מות לעולם.”
