מתיישבת לכתוב עכשיו.
מחכה שהמילים יחשפו עצמן, מילים זוהרות, אמיתיות. הן מופיעות לרגע, מהבהבות, מאירות ומיד נעלמות וחומקות בחלל התודעה. אני לא מוצאת. לא מילים, לא מטרה, לא סיבה, לא כלום.
לכתוב- לשם מה? אני שואלת.
יש מי שיגיד שתכלית פעולת הכתיבה היא הוצאת האמת לאור. "וראוי לדון אותם, (את החכמים) לכף זכות מפני שכולם כיוונו להוציא האמת לאור." כך כותב ר.א.אבולעפיה במאה השלוש עשרה, בהתייחסותו אל פעולת הכתיבה.
אם כן, תכליתה של פעולת הכתיבה על פי אבולעפיה היא להוציא את האמת לאור, לחשוף אותה, לעורר אותה.
הכלים הם המשפטים, המילים, האותיות.
האומנם ניתן להוציא את האמת לאור באמצעים אלה? המילה "כיוונו" מרמזת על ניסיון, אולם אין די בכוונה.
אם כן, מה עוד נדרש כדי להוציא את האמת לאור? והאם אתי החפירה שבידינו מסוגלות לזה? ביאליק במסה הנודעת "גילוי וכיסוי בשפה מתייחס, לטיבן של אתי החפירה, המילים, כך הוא סובר, ירדו מכחן וגדולתן.
כבר אין בכוחן לגלות את האופל, את הדממה הנעלמה.
אולי זה עניין של תקופה. ח.נ. ביאליק כתב את המסה בעקבות מלחמת העולם הראשונה, בעת משבר, הוא עומד בפני תוהו. המילים לא מסוגלות למצב טרום בריאה שכזה.
וכעת- מלחמה. המילים שוב מאבדות מחיותן. חלקן איבדו את עצמן, אבדו בתהום. מילים חדשות, מעניקות הדר ויופי לא לעצמן בלבד, אלא לאופל הנסתר, להוד הנעלם. אך כעת, מבוכה ובלבול. ועדיין אין מילים חדשות.
אני סבורה, שלאור המשבר הנוכחי בעם היום, שאלת מהות היחס בין המילים לבין העולם בכלל, ושאלת טעמה של הכתיבה בפרט רלוונטית יותר מתמיד.
אם נניח לרגע, שהמילים הנכתבות מסוגלות להוציא את האמת לאור, הרי שנדרשים שניים לריקוד הזה. החכם, המשורר, הפילוסוף הכותב, צריך פרטנר. מישהו שיבין את כוונתו.
הרקדן עשוי לרקוד את הריקוד היפה בעולם ואין איש רואה, הסופר עשוי לכתוב את היצירה המחכימה ביותר, ואין איש מבין. מה הטעם, לשם מה?
אם הגיעו המילים לכוונת הקורא, אז הגיע לפועל מה שהייתה כוונתו בכח. כלומר, בכדי שהאמת תצא לאור באמצעות פעולה המתווכת של הכתיבה נדרשים מזכיר אמת וניזכר באמת, כותב וקורא , חוזה וקולט החיזיון.
ואם לא – הרי זה חסר תועלת, חסר תכלית. האומנם? כאן מהדהדים דברי חז"ל ממרחקים, הם קוראים:
ס ב ל נ ו ת.
הרי גם העולם כולו לא נברא ביום אחד. יתכן והקורא לא מבין כעת, אך קימת סבירות שיבין בעתיד.
אני מבקשת להאמין, שבעתיד תהיה הבנה, שיבינו…וממשיכה להצעיד אותיות על גבי המקלדת. מצרפת אות לאות, מילה למילה. מקשיבה למשפטיו המהדהדים של אבולעפיה: " יש דברים שנראים חסרי תועלת אבל הם להכנה." גם את הצהרתו של ביאליק אני מוצאת, מעודדת, למרות הערפל: " שום מילה אין בה בטולה הגמור של שום שאלה, אך מה יש בה? כסויה."
אם כן, הכסוי, הוא פוטנציאל להתגלות עתידית. ובה בעת, הוא מפנה את מבטנו לנתיב אחורי, קדמוני, לכסוי עצמו. ואף למהות הרווח בין הכיסוי לגלוי, כלומר לעצם פעולת הכתיבה.
מהו החוט המקשר הזה, של פעולת הכתיבה? מהו המפתח המסובב בין הנעלם לגלוי?
"אני כותבת עכשיו."
אני לשה את האותיות, חורטת על גבי הדף הלבן. נותנת בהן צורות, זהו תהליך בריאה. הכתיבה בוראת מציאות. ספרי העידן החדש, גדושים באמירות מסוג זה. המילים הכתובות והנקראות בוראות מציאות. ר' א. אבולעפיה כותב שפעולת הכתיבה היא אף יותר מזה, היא יותר ממעשה הבריאה האלוהי. אלוהים ברא את בני האדם, ובני האדם מולידים טקסט חדש מילים חדשות, שכל חדש.
אני חוזרת אל פעולת הכתיבה,
האדם כותב, ואלוהים כותב. חז"ל נחלקו בינהם בעניין האותיות. יש שסברו כי האותיות נמסרו מן השמים, ויש שראו בהן מוסכמה שהועברה מדור לדור בידי חכמים. כך או כך, האותיות הכתובות עשויות לברוא הוויה חדשה.
"אני כותבת עכשיו".
מילים הנכתבות מתוך חכמה ותבונה עשויות לעצב אומה שלמה. משום כך על הטקסט לנוע ולהתפשט, להימסר מיד ליד כלפיד של אור: מאדם לאדם, ומאדם לאותיות, ומאותיות לאורות, ומאורות לאורות.