כתבי הזוהר החלו להופיע במאה השלש עשרה. גרשום שלום בספרו זרמים ראשיים למיסטיקה כתב שהזוהר הופץ לראשונה בשנות השמונים והתשעים של המאה ה-13, לדידו, הספר הופיע כספר שלם, שכל שכבותיו: מדרש הנעלם, חיבורי זוהר על התורה ותיקונים, נכתבו ע"י מקובל אחד בשם משה בן שם טוב די לאון ,שחי בלב קסטיליה.
בימינו החוקרים סוברים אחרת. הקביעות ביחס לשאלת זיהויו של המחבר ואופן יצירתה של היצירה מגוונות. יהודה ליבס, מבקש להציג את הזוהר כיצירה אחת, שנכתבה ע"י מספר מחברים, שהיוו חבורה רבת גוונים ואולי אפילו תנועה רוחנית ספרותית שלמה שהתפתחה במשך שלוש דורות. זו הסיבה לטענתו שנמצא בזוהר דעות שונות ואף סותרות ביחס לאותו נושא .
תיקוני הזוהר נתפסו אצל חוקרים כמו שלום, תשבי ואחרים כחלק בלתי נפרד מספרות הזוהר. פרופ' דניאל אברמס ,לעומת זאת, טוען כי הקביעה שהיה קיים ספר זוהר, כספר, היא המצאה מאוחרת שאינה תואמת את תהליך הכתיבה במאה השלוש עשרה. אברמס מבחין בין כתבי הזוהר לבין ספר. "ספר הזוהר" , כפי שאנו קוראים אותו היום, אורגן עם הוצאת המהדורות המודפסות. המהדורות המודפסות הראשונות של "ספר הזוהר" נדפסו בקרימונה בשנת שי"ח ובמנטובה שנת שי"ח עד ש"כ .
חטיבת תיקוני הזוהר מחולקת בדפוס לשבעים פרקים, כאשר כל אחד מהם מתחיל בפירוש חדש למילה בראשית.
תיקון חמישים ואחד פותח בפסוק: "בראשית ברא אלהים את השמיים ואת הארץ". בעל התיקונים משתמש במילים מתוך פסוקי המקרא ומשחק באותיות, ובשינוי הסדר שלהן, כפי שנהגו לעשות חסידי אשכנז בראשית הקבלה. לאורך הכתוב מדלג המחבר ממושג למושג באופן אסוציאטיבי.
קשה לקבוע אם בעל התיקונים תכנן מראש את המהלך הרעיוני. לדעתי, המילים היוצאות מן המחשבה אל הדף הן שמפעילות את מחשבתו ומגלגלות אותה מרעיון לרעיון. הכותב חושף חוטי אריג הקושרים בין המילים, מחשבתו מתעוררת, והרעיון צץ ומתגלגל מדבר לדבר מתוך התלהבות שכלית ופנימית.
משום כך, אני סבורה שראוי שדרך הפרשנות של התיקונים תחקה ותשקף את אופי כתיבתם. בדרך זו, בנוסף לתוכן הכתוב, לומד הקורא גם על סוג החשיבה המניע את בעל הכתבים.
כך, למשל, בעל התיקונים מתבונן בפסוק:
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"
ושואל: מה תפקידה של המילה "אֵת"? הרי מבחינה תחבירית אפשר היה להשמיטה ולכתוב:
"בראשית ברא אלהים שמים וארץ".
ההסבר שמעניק הכתוב הוא שהמילה "את" באה לציין ריבוי."את" היא התורה, הכלולה מ כ"ב אותיות, מאות א' עד ת'. משמע, שהמילה "את" מכניסה את התורה, כשלב ראשוני להתהוות הבריאה. תחילה- התורה בתוכה -שמים וארץ.
את המשפט "ובת זוגו, הארץ" ניתן לקרוא בשני אופנים:
פירוש אפשרי אחד הוא שבת זוגו היא הארץ. באנלוגיה למערכת הספירות, ניתן לצייר בדמיון את תנועת ההמשכה הרעיונית והשפע כלפי מטה, אל הארץ: ההמשכה נעה מתפארת (שמיים), אל יסוד (צדיק), ומשם אל מלכות (הארץ) – תנועה זוגית המביאה להולדה, לזרעים ולפירות.
דרך נוספת לקרוא את המשפט היא בחלוקה לשלושה משתתפים במקום שניים, והם: ה"צדיק" (אחד), "בת זוגו" (שניים), ו"הארץ" (שלושה).
אך לא די בכך שתהיה ארץ, בהמשך הטקסט מרומז, באמצעות פסוק מן המקרא, מהו המרכיב השלישי החיוני כל כך לארץ על מנת שתושלם הבריאה. הראיה לכך היא הפסוק המצוטט מספר בראשית:
"וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ…" וגומר.
בבראשית ב' נאמר:
"וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְהֹוָה אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה: וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה: וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה"(בראשית, ב' ה-ז)
כל זמן שאין אדם לעבוד את האדמה. שיח השדה לא יצמח. שיח הוא כינוי לצדיק, מסמל את ספרת יסוד בתיאולוגיה הקבלית, ואת האבר המיני במערכות האלוהיות. האבר הפאלי של הצדיק לא יכול לפרוח, "טרם יצמח", אלא אם כן יש אדם, אדמה, ואדם העובד אותה.
אם בתחילת התיקון הודגשה חשיבותה של התורה כבת זוג החיונית לבריאה, בהמשך מודגשת חשיבותו של האדם בתהליך יצירת זרעים ופירות, הבריאה על ריבויה וגיוונה מתאפשרת בזכות האדם, בזכות עבודתו את האדמה.
בתרגום למערכת הספירות הקבלית, ספירות יסוד, הנקראת צדיק, נמשכת מספירת תפארת, המייצגת את הקב"ה. משמעות הדבר, שכל זמן שאין אדם וכו' , גם הקב"ה משולל כח לבריאה בארץ, משום שקיומו של האדם משלים את עבודת הבריאה. יוצא מכך, שהאדם שותף במעשה בראשית, והבריאה אינה שלמה בלעדיו.
מכאן עובר בעל התיקונים לדרוש באותיות השם המפורש ומבהיר כיצד נוצר האדם, דרך פירושו לצמד המילים: "אֵדָם אַיִן" (על פי הפסוק בבראשית).
הוא מסביר כי אף על פי שהכול נברא בארבע אותיות של השם המפורש, אין די בכך; כדי "לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה" נדרש שם הויה במילוי אל"ף (יו"ד ה"א וא"ו ה"א). הופעתו האונטולוגית של האדם בעולם, המתחוללת באמצעות מילוי האות א' בשם הויה, היא שמאפשרת נביעה אנכית. משום כך, לא מספיק שיהיו שמיים וארץ – המייצגים בהתאמה את האותיות י"ה ו-ו"ה – אלא נדרש גם מילוי האותיות, המגולם בשם המורחב: יו"ד ה"א וא"ו ה"א.
בגימטריה יו"ד ה"א וא"ו ה"א עולה 45 =מ"ה = אדם.
כעת יש אדם. תוספת האותיות הממלאות את שם הבורא הכרחית להשלמת הבריאה, משום שהן בוראות אדם, שהוא עצמו שם הויה במילוי.
אפשר לצייר ברוח שני שמות: האחד, שם בן ארבע אותיות, מצומצם, שהוא צמצום הבורא, ואילו השני, נפתח ונפרס ומתפשט לכל הכיוונים. הפריסה מאפשרת את התנועה. התנועה היא תהליך אבולוציוני של התפתחות. האדם הוא נציגה. שני השמות הכרחיים לבריאה: "הויה" נוכחת, "יוד הא ואו הא" כהויה מתפתחת, האדם הוא ייתכנות אלוהית להתפתחות. הופעתו של האדם היא הופעתו של אל.
אני נוטה לומר כי בזכות פוטנציאל המילה "אֵת", המשמשת ככלי קיבול לכ"ב האותיות, (א'-ת') התאפשרה השלמתו של האדם. הבריאה אינה יכולה להתממש מתוך האחד או מתוך האות א' בלבד, שכן היא מציבה תנאי של תוספת מתאימה, הרכבים שונים של תוספות אלו הם שיוצרים הוויות מגוונות בעולם, החל מישויות בודדות ועד לקבוצות וקהילות. רעיון הפריסה והריבוי של האותיות, הנדרש לשם התגלות הבריאה, שב ועולה בהמשך התיקון – הן מבחינה תמטית והן מבחינה מספרית-גימטרייה – בשם ע"ב.
המושג "אין" המתהפך בהיפוך אותיות ל"אני" הוא מושג בזוהר, המזוהה עם שיאה של התפתחות האישיות האלוהית, המתגבש בשלב ההתגלות שלו.
זוהי נוכחות הפנימית של האל בבריאה. יתכנות הנוכחות האלוהית בבריאה מתרחשת בד בבד עם הכרה עמוקה של האדם בנוכחות האל. החוויה הפנימית של האדם באלוהות, והתפתחות האל בתוך האדם, מומחשת במילוי אותיות הויה:
יו"ד ה"א וא"ו ה"א
בהמשך תיקון חמישים ואחד אנו מוצאים מבנה של שיח, שאלה ותשובה בין ר' אלעזר לר' שמעון.
ר' אלעזר שואל: "אבא, השיח, מנין לנו שהוא צדיק?"
ר' שמעון משיב: "בו תמצא ח"י ש', הוא כולל שלשה עדרי צאן, שהם שרש האילן, וזה ח"י העולמים, שהוא אות בצבא שלו, צבאו"ת הוא עמהם, כולל שלש דרגות כנגד שלשת הענפים של ש'."
בעל התיקונים משחק בצירופי אותיות, ומבטא רעיון בדרך חשיבה אסוציאטיבית, סמנטית. הוא מפרק את המילה "שיח" לשתיים : "חי" ו ש' המבנה הגראפי של שלושה קוים אנכיים באות ש' מתקשר לספרה שלוש, לשלשה עדרי צאן. הנקשרים "לחיי עולמים". ח"י בזוהר מייצג את ספירת יסוד. המשמעות המתקבלת מכך היא שהמילה "חי" – שהיא ספירת יסוד בבחינת "צדיק" – מוטמעת בתוך המילה "שיח": היא נמצאת מחוץ לאות ש' ובו-בזמן מוקפת בה.
"שלשת עדרי הצאן", מוזכרים בפסוק מספר בראשית:
"וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רבצים עליה כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים והאבן גדלה על פי הבאר" (בראשית כט ,ב)
שלושת הקווים יחד, שהם שלושת העדרים היורדים כלפי מטה, מתקשרים אל איבר המין הזכרי שבבחינת יסוד; שלושת הקווים הללו הם סמל פאלי. שלושתם יחד הם "צבאות" הרובצים על הקו האנכי של האות ש', המייצגת כאן את הפן הנקבי של האלוהות – השכינה, או "הבאר" שבפסוק (הבאר כסמל יוני). היסוד, כפי שראינו, יכול להימצא מחוץ ל-ש' או בתוכה.
בעל התיקונים ממשיך ומגלגל את תשובתו בדרך אסוציאטיבית: "חיי העולמים" הם "אות בצבא" של הבורא, המיוצג באות ש'.
בחיבור שתי המילים "אות" ו"צבא" מתקבלת המילה "צבאות", כאשר האות אל"ף היא המתווכת והמחברת את צבא האותיות לכלל "צבאות" – מושג הרומז גם כן לספירת יסוד ולאון הזכרי.
הכוח להפרות את העולם והכוח לריבוי בבריאה נובעים מן האותיות המצטרפות יחד. אני מוצאת כאן חזרה המדגישה את חשיבות השפה והאותיות: צמד האותיות א"ת משמש ככוח אותיות אלוהי המאפשר את ייתכנות הבריאה. האות אל"ף היא חלק ממניפת אותיות הבריאה, אך היא גם המאפשרת אותה מעצם היותה מאגדת האותיות. האל"ף נוכחת באדם, נוכחת בשם הויה במילוי, והיא שמקיימת את בריאת העולם, האדם והאלוהים. בעל התיקונים מעניק לשפה מעמד מיוחד ומורם: תוספת, תזוזה או היעדר של אותיות הם-הם הבמה לדרשנותו היצירתית.
במעבר לפרשנות תאולוגית-קבלית, שלושת שורשי האות ש' מייצגים את שלוש הספירות התחתונות: נצח, הוד ויסוד (נה"י), שהם העדרים הרובצים על הקו האופקי של ה-ש' המסמל את ספירת מלכות. ל-ש' יש שורשים וענפים: שלושת ענפי השורש (נה"י) משתקפים בשלושת הענפים העליונים – חסד, גבורה ותפארת (חג"ת). מבחינה גרפית, ניתן לדמות את האות ש' כפונה בו-זמן כלפי מעלה וכלפי מטה, כתמונת עץ בעל שורשים וענפים.
ר' אלעזר ממשיך ושואל בתמיהה בנוגע לאות ש': "הלא ש' היא שלושת האבות?". שאלתו מבקשת ליישב את הפער בין ה-ש' כמייצגת את שלושת האבות, שהם בבחינת הספירות העליונות (חג"ת), לבין ה-ש' כמייצגת את ה"צדיק" בבחינת יסוד, הכלול בספירות התחתונות (נה"י).
התשובה, מחדדת את חשיבותה של העבודה, שהיא עבודת האדמה. העשב מתקשר באופן אסוציאטיבי לאדמה, ולאורך הכתוב מסביר בעל התיקונים מהי אותה "עבודת אדמה" שעל האדם לעשות. הוא פותח בהסבר שלאות ש' יש ענפי עץ עליונים ושורשים תחתונים; משמעות הדבר היא ששלושת האבות אינם מנותקים מן השורשים ומן העשב.
בעל התיקונים מחלק את המילה "עשב" ומוצא בה "ע"ב ש" – אותם הוא מפרש כ-ע"ב שמות הבורא, וקושר אותם אל נשמות הצדיקים. בדרך זו הוא מראה את ההשתקפות המתפשטת, המתרבה והמתרחבת של שלושת הענפים העליונים ושלושת האבות שבאות ש'. ע"ב השמות הללו יוצאים משלושה פסוקים רצופים בספר שמות ומורכבים מרי"ו (216) אותיות. פסוקי המקרא משמשים עבור בעל התיקונים חומר גלם בלבד לגלגול פרשנות עצמאית וחופשית:
"וכל עשב ע"ב ש, זה יעקב הכולל שלשת האבות שהם ענפי האילן, ועולים לשבעים ושנים שמות של ויסע ויבא ויט, שבשם הזה נבראו עשבים ואילנות שהם נשמות הצדיקים…"
נמצא כי באמצעות השמות השונים של הויה נבראות הוויות שונות בעולם: בשם הויה במילוי אל"ף נברא האדם, ובשם ע"ב נבראו נשמות הצדיקים.
המחבר פותח לעינינו במהלך התיקון את מניפת האותיות. הוא מתחיל מארבע אותיות בשם הויה, ממשיך לעשר אותיות בשם הויה במילוי א', ועובר לשבעים ושניים שמות שהם מאתיים ושש עשרה אותיות.
הויה – שם הבורא, הויה במילוי – שם האדם הנברא, שם ע"ב- נשמות הצדיקים הנבראים
תנועה מהנעלם אל הנגלה.
אות ה' שבשם הויה חוזרת במילים: האדם, המוציא, הארץ. זו עבודת האדם את הארץ. עבודת האדם את הארץ היא עבודתו את השכינה.
כיצד עליו לעבוד את השכינה? אומר בעל התיקונים, עבודתו היא התפילה:
"מה זה עבודת האדם אין עבודה כאן אלא תפילה, שהיא עבודת השכינה, עבודת י.ה.ו.ה "
ומצטט פסוק מהמקורות "ועליה נאמר יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב". (תהלים קד כג)
"יצא אדם לפעלו- זו עבודת שחרית. ולעבודתו עדי ערב-זו תפילת מנחה". עבודת האדם, היא כאמור תפילה, בעל התיקונים מפרש זאת גם כעבודת השכינה.
השכינה היא בת הזוג של הויה. בעל התיקונים חוזר לרעיון הזוגיות שבתחילת התיקון. התורה היא בת הזוג של הקב"ה, ומוסיף על כך, בת הזוג של הבורא, היא גם התורה והיא גם השכינה. התורה היא השכינה. עבודתו את התורה בתפילת ערבית ושחרית היא עבודתו את השכינה.
הפרשה מסתיימת במשפטים הבאים:
יצא אדם לפעלו- זו עבודת שחרית. ולעבודתו עדי ערב-זו תפילת מנחה שנאמר בה (בראשית כד סג) ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב."
הפסוק שמובא בסיום התיקון מתחבר אסוציאטיבית למושגים שעלו לאורך החיבור הזוהרי.
יש משחק מילים אסוציאטיבי בין "שיח" ו "לשוח". ה י' שבמילה "שיח" מתארכת לו'. הוו היא אות זיכרית, מבחינה גראפית , וספרה "זיכרית" מבחינה תיאולוגית. (ס. יסוד)
מושג ה"שדה" מתקשר לעבודת האדמה, ו"לפנות ערב"- לתפילת מנחה. "יצחק" הוא נשמת צדיק, אחד משלושת האבות, שבאות ש'.
כך יוצאת נשמת הצדיק לפנות ערב לשוח בשדה. זה האופן שבו הנשמה "יודעת" באמצעות הכח הפאלי האלוהי שבצדיק, את השכינה. השכינה היא הפן הניקבי של האלוהות, המשול לשדה.
המושגים אצל בעל התיקונים מכילים משמעויות כפולות, הפונות בו-זמן לשני הכיוונים: למעלה ולמטה, לענפים ולשורשים, למערכות עליונות ולמערכות תחתונות. בפריסה של פרשנות סקסואלית במערכת התחתונה, משמעות עבודתו של האדם את האדמה במובנה הגשמי אינה מבחינה בין עבודת התפילה לבין יחסי המין בין איש לאישה. שתי העבודות הללו – יחסי אישות ותפילה – זהות. על האדם להתחבר אל האישה ו"לדעת" אותה, כשם שעליו להתחבר אל התפילה ולדעת אותה, בשחרית ובערבית.
במקומות רבים בספרות הקבלית נמשלת התורה לאישה. מערכת היחסים האינטימית בין התורה לבין הצדיק המבקש לדעת אותה כדי להיכנס אל עולמות הסוד היא מוטיב נפוץ וידוע. מעניין שבתיקון הנוכחי, הצדיק – המייצג את הפן הזכרי – נדרש לעבוד את האדמה, לעבוד את התורה ולעבוד את השכינה. הפן הנקבי מושם כאן במעמד מורם ועליון שעל הצדיק לעבוד אותו. האדמה, השדה והאישה אינם רק מטאפורה לשכינה, אלא הם גם הביטוי הגשמי הממשי שלה בעולם, ועל הצדיק לעבוד אותם על מנת לדעת אותם. ייתכן שיש בכך רמזים להיבטים פולחניים מובהקים של חיבור מיני ורוחני כאחד, בהתקשרותו של המקובל אל המכלול של תורה, שכינה ואישה.
אני סבורה שאין להתייחס אל סוף התיקון כאל נקודת סיום או סיכום דבר. התפיסה הדינמית, המשתנה והמתחלפת של המציאות האלוהית, תואמת לחלוטין את התודעה הזורמת של בעל התיקונים עצמו. הן האלוהות המתפתחת והן תודעתו של מחבר הכתבים הן ישויות דינמיות – מתהפכות, מתפרסות ומשתנות ללא קץ.
ביבליוגרפיה
אברמס, דניאל, זוהר, ספר ו"ספר הזוהר": לתולדות ההנחות והציפיות של המקובלים והחוקרים', קבלה יב' תשס"ד
אברמס דניאל, הגוף האלוקי הנשי בקבלה: עיון בצורות של אהבה גופנית ומיניות נשית של האלוהות, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ה ע"מ 43,90
ליבס יהודה, הזוהר והתיקונים – מרנסנס למהפכה, חידושי זוהר: מחקרים חדשים בספרות הזוהר, עורכת: רונית מרוז. אוניברסיטת תל-אביב, תשס"ז
ליבס יהודה, הזוהר כרנסנס, דעת 46 , תשס"א.
משה אידל, חלון הזדמנויות של הקבלה, דעת: כתב-עת לפילוסופיה יהודית וקבלה תשס"ב
שלום גרשם, זרמים ראשיים במיסטיקה היהודית, תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד, תשע"ו